נוגה, החברה שמנהלת את מערכת החשמל בישראל, פרסמה את רשימת הבקשות לחיבור מרכזי נתונים לרשת. כמאה בקשות, בהיקף כולל של כ-27,000 מגה-וואט.
כדי להבין את הסדר גודל: זה כמעט פי שלושה מהצריכה הממוצעת של המדינה, ובקירוב כל כושר הייצור המותקן שלה.
ייתכנו טעויות או אי-דיוקים. מצאתם משהו שנראה שגוי? כתבו לי ואתקן.
המספרים, בפרופורציה
| סך הבקשות | כ-27,000 מגה-וואט |
| מתוכן, שהוגשו בתוך חודשיים | כ-19,000 מגה-וואט |
| הצריכה הממוצעת בישראל | כ-9,000 מגה-וואט |
| ביקוש השיא, אוגוסט 2025 | כ-17,000 מגה-וואט |
| כושר הייצור המותקן, סוף 2025 | כ-27.2 ג'יגה-וואט |
כלומר אילו כל הבקשות היו מאושרות, ישראל הייתה צריכה להכפיל את מערכת החשמל שלה - ואז עוד קצת.
ותשעה-עשר ג'יגה-וואט מתוכן הגיעו בתוך חודשיים. זה לא גל. זו מפולת.
והמשפט שעונה על השאלה
רשות החשמל ניסחה את התשובה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:
ההתחייבויות הקיימות לחיבור מרכזי נתונים, בהיקף של כ-1.5 ג'יגה-וואט, כבר מנצלות את כל תוספת כושר הייצור המתוכננת של משק החשמל עד שנת 2035.
קראו את זה שוב.
לא 27 ג'יגה-וואט. אחד וחצי. וגם הם - לא מתוך העודף, אלא מתוך כל מה שמתוכנן להיבנות בעשור הקרוב.
| מה שהתבקש | 27,000 מגה-וואט |
| מה שכבר מחויב, ומיצה את התוכנית עד 2035 | 1,500 מגה-וואט |
| היחס | כ-5.6% |
זו יכולת הקליטה של הרשת, במספר אחד.
ולכן ב-26 באוגוסט הודיעה הרשות על הקפאה:
| ההקפאה | |
|---|---|
| משך | 140 יום |
| חלה על | בקשות חדשות של 8 מגה-וואט ומעלה |
| עד מתי | תחילת דצמבר 2026 |
ובלשון ההודעה: "בשל ההתפתחות הקיצונית בהיקף הבקשות לחיבור חוות שרתים... רשות החשמל מודיעה על עצירת המענה והטיפול בבקשות לחיבור חוות שרתים למשך 140 יום."
ובתקופה הזו הרשות תבחן מחדש את ההנחות שלפיהן נבדקות הבקשות: אמינות אספקת החשמל, גיבוי המערכת, התחרות בשוק החשמל, מחירי החשמל העתידיים וצריכת הגז הטבעי.
למה בישראל זה חמור יותר מבכל מקום אחר
כתבתי לפני שבוע שחיבור לרשת החשמל הוא צוואר הבקבוק העולמי של תשתית ה-AI - ארבע עד שבע שנים המתנה, מול שנתיים-שלוש לבניית מתחם.
בישראל יש גורם נוסף שאין באירופה או בארצות הברית: המדינה היא אי חשמלי.
אין לה חיבור חשמלי לרשתות שכנות. רשת גרמנית שנקלעת למחסור מייבאת מצרפת; רשת טקסס מחוברת לשכנותיה; ישראל אינה מחוברת לאיש.
המשמעות המעשית: כל מגה-וואט שמרכז נתונים ישראלי צורך חייב להיות מיוצר בישראל, באותו רגע. אין גיבוי, אין ייבוא בשעת שיא, ואין מי שיספוג טעות בתכנון.
ולכן רזרבת הביטחון של הרשת אינה נוחות הנדסית - היא תנאי לתפקוד. וזה בדיוק מה שהרשות אומרת שהיא מגינה עליו.
ולזה מתווסף שביקוש השיא צפוי לעלות ב-30% עד 40% עד 2035 גם בלי מרכזי נתונים - מגידול אוכלוסייה, מחשמול התחבורה והתעשייה ומאירועי מזג אוויר קיצוניים.
אבל כמה מ-27 הג'יגה-וואט הם באמת ביקוש
וכאן צריך לעצור, כי זו השאלה שקובעת אם מדובר במחסור או בבועה של תורים.
הרשות עצמה אמרה שבתקופת ההקפאה היא תבחן את "אמינות הפרויקטים". וזה ניסוח מכובס לבעיה מוכרת: כשעמדה בתור שווה כסף, משתלם להגיש בקשה גם בלי פרויקט ממומן מאחוריה.
ההיגיון של המגיש פשוט: בקשה עולה מעט, ומקום בתור שווה הרבה.
מי שמחזיק קרקע תעשייתית ליד תשתית מתח גבוה יכול להגיש בקשה ל-500 מגה-וואט, ולהחזיק אופציה - אם יימצא שותף, יש חיבור; אם לא, לא הפסיד כמעט דבר.
ולכן רשימה של 27 ג'יגה-וואט אינה 27 ג'יגה-וואט של ביקוש. היא תערובת של פרויקטים ממומנים, כוונות אמיתיות, ואופציות ספקולטיביות - ואיש אינו יודע את התמהיל, כולל הרשות.
וזו בדיוק הסיבה להקפאה. לא כדי לעצור את הביקוש, אלא כדי להבדיל בין סוגי הבקשות לפני שמחלקים משאב שאין ממנו מספיק.
וגודל הבקשות עצמן מחזק את הקריאה הזו. הבקשה הגדולה ברשימה, 1,111 מגה-וואט באתר אליאנס לשעבר בחדרה, גדולה לבדה מכל ההתחייבויות שכבר אושרו במשק. בקשות של 500 מגה-וואט חוזרות ברשימה שוב ושוב - בבאר שבע, בקריית גת, בקריית שמונה, בטבריה ובלהבים.
מרכז נתונים של 500 מגה-וואט הוא מהגדולים בעולם. שיהיו כמה כאלה במדינה בגודל של ישראל, בו-זמנית, אינו תרחיש סביר.
מי נהנה מזה
וכאן ההיגיון פשוט: כשמשאב הופך נדיר, מי שכבר מחזיק בו מרוויח.
הראשונים - מי שכבר יש בידיו חיבור מאושר.
אותם 1.5 ג'יגה-וואט של התחייבויות קיימות הפכו הבוקר לנכס אחר לגמרי. מי שהשיג אישור חיבור לפני ההקפאה מחזיק במשהו שלא ניתן להשיג כרגע בשום מחיר - ולפחות עד דצמבר, ובפועל הרבה מעבר לכך.
וזו נקודה שכדאי להפנים: בשוק כזה, ההיתר שווה יותר מהקרקע ומהבניין.
השניים - יצרני החשמל הפרטיים.
כשהביקוש עולה על ההיצע, מי שמייצר קובע מחיר. יצרנים פרטיים מהווים כבר 61.7% מכושר הייצור המחובר בישראל, מול 38.3% של חברת החשמל.
סקרתי כמה מהם בעונת הדוחות האחרונה - דליה אנרגיה, נופר אנרג'י, דוראל, פריים אנרג'י וג'נריישן קפיטל - והמכנה המשותף שלהם היה מינוף גבוה ורגישות למימון. סביבה של מחסור מטיבה עם צד ההכנסות שלהם.
השלישיים - בעלי קרקע תעשייתית ליד תשתית.
ברשימה מופיעים שמות של חברות נדל"ן מניב ומסחר: מגה אור, ביג בכמה אתרים, איסכור, כרגל, סנו. הקרקע שלהם לא שינתה ייעוד ולא גדלה - היא פשוט נמצאת ליד קו מתח.
וזה מסוג הדברים שמשנים שווי בלי שנעשה בהם דבר.
והרביעיים - ספקי הגז והתשתית.
הרשות עצמה מזהירה שאישור התחייבויות נוספות "יגדיל את צריכת הגז הטבעי מעבר לתחזיות הקודמות". זו אמירה של הרגולטור על הביקוש העתידי לגז.
ובמקביל - מי שבונה את הרשת. תחנות משנה, קווי מתח עליון ותשתית חשמל הם הדרך היחידה לפתוח את הצוואר, והם עבודה של קבלני תשתית.
ומי נפגע
הראשונים - רוב הרשימה.
אם הרשת יכולה לקלוט 1.5 ג'יגה-וואט וביקשו 27, אז כ-94% מהבקשות לא יחוברו בטווח הנראה לעין. חלקן ייפלו כי הן ספקולטיביות מלכתחילה. חלקן ייפלו למרות שהן אמיתיות.
השניים - מי שאיחר.
ההקפאה חוסמת בקשות חדשות מעל 8 מגה-וואט עד דצמבר. ומי שיגיש אחריה יעמוד בתור מאחורי כל מי שכבר בפנים - כולל מאחורי הבקשות הספקולטיביות שטרם נופו.
השלישיים, וזה הפחות מדובר - הצרכן התעשייתי.
מרכז נתונים אינו מתחרה רק במרכז נתונים אחר. הוא מתחרה במפעל. אותו מגה-וואט, אותה רשת.
והרשות אומרת את זה במפורש: אישור התחייבויות נוספות עלול "לצמצם את הרזרבות הדרושות לצמיחה כלכלית טבעית" ובסופו של דבר "להשפיע על מחירי החשמל לצרכנים".
כלומר הרגולטור עצמו מסמן שהמחיר של הגל הזה, אם ייענה במלואו, ישולם על ידי מי שלא ביקש דבר.
והרביעיים - שאיפות ה-AI הריבוני של ישראל.
בכתבה על אנבידיה ראינו ש"לקוחות ריבוניים" הם אחד ממנועי הצמיחה המהירים שלה - מדינות שבונות תשתית חישוב לאומית. מדינה שאינה יכולה לחבר מגה-וואט אינה יכולה להיות לקוח כזה.
מה שאני אעקוב אחריו
| תחילת דצמבר | סוף ההקפאה - וכללי ההקצאה החדשים |
| מבחן האמינות | כמה מ-27 הג'יגה-וואט ישרדו סינון של פרויקטים ממומנים |
| מחיר החשמל לתעשייה | הרשות סימנה אותו במפורש |
| תוכניות הייצור | האם התוכנית ל-2035 מעודכנת כלפי מעלה |
| ייצור מקומי באתר | טורבינות גז פרטיות כעקיפה של הרשת |
| חיבורים שכבר אושרו | מי מהם מתקדם בפועל לבנייה |
הזווית שלי
דעה אישית של אילן אברמוב - לא ייעוץ ולא המלצה
מה שמעניין אותי כאן הוא שישראל קיבלה, בגרסה מרוכזת וקיצונית, את אותה בעיה שכתבתי עליה בהקשר העולמי - ורואים אותה טוב יותר דווקא בגלל הגודל.
במדינה קטנה, שהיא גם אי חשמלי, אין מקום להתחמק. בארצות הברית אפשר לבנות באוהיו במקום בווירג'יניה. בישראל אין "מקום אחר" - יש רשת אחת, וכל המגה-וואטים מגיעים ממנה.
והמספר שאני מחזיק מהיום הזה הוא היחס: 1.5 מול 27. לא כי הוא מדויק - הוא ישתנה - אלא כי הוא מגדיר את סוג הבעיה. זו אינה בעיה של תעדוף בין פרויקטים טובים לפחות טובים. זו בעיה שבה כמעט כל מה שהתבקש לא יכול לקרות.
ומה שאני חושב שהכי חשוב לקורא הוא ההבחנה בין השניים: בין ביקוש לבין תור. רשימה של 27 ג'יגה-וואט נראית כמו ביקוש עצום, והיא בעיקר אופציות - מקומות בתור שנקנו בזול. ומי שיקרא את המספר כאילו הוא מתאר פרויקטים ממומנים, יטעה בגודל השוק פי כמה.
וזו גם הסיבה שאני חושב שההקפאה נכונה, ולא בגלל שהיא עוצרת את ה-AI. היא עוצרת את התור. כשמשאב נדיר מחולק לפי סדר הגעה ולא לפי היתכנות, הוא הולך למי שהיה מהיר, לא למי שיבנה.
וכאן אני רוצה להיות הוגן כלפי הצד השני של הטיעון. יש קריאה סבירה שאומרת שהקפאה של 140 יום היא בדיוק מה שמבריח השקעות: מי שמתכנן מרכז נתונים בעשרות מיליוני דולרים אינו ממתין לרגולטור, הוא הולך לקפריסין או ליוון. וכשמדובר בתעשייה שמחלקת את עצמה בין מדינות דווקא עכשיו, ארבעה חודשים הם זמן ארוך. הטיעון הזה חזק ואני לא פוסל אותו.
ומה שאני באמת אחפש בדצמבר אינו אם ההקפאה הוסרה, אלא לפי איזה כלל מחולקים החיבורים אחריה. אם הכלל יהיה "מי שהגיע ראשון" - חזרנו לאותו מקום. אם הוא יהיה מותנה בהוכחת מימון, בהתקדמות בבנייה או בייצור עצמי באתר - זה כלל שמפריד בין תור לביקוש.
וההבדל בין שני הכללים האלה שווה יותר מכל מגה-וואט ברשימה.
(חשוב להדגיש: זו דעתי האישית בלבד, ואין באמור המלצה לביצוע פעולה כלשהי.)
קראתם על חברה אחת. אותה שיטה עובדת על כל אחת.
ארבע שאלות שעוברים עליהן באותו סדר בכל פעם - ומפת מרכזי הנתונים היא הכלי שמריצים אותן עליו. חינם, בלי לפתוח חשבון.
ורוצים ללמוד את זה כמו שצריך? ההכשרות בקמפוס - 204 שיעורים, קהילה ולייב שבועי.
